פסק-דין בתיק מ"ח 8390/01

           ראובן הורשע בפלילים. הוטל עליו קנס. פסק דינו הוא חלוט. הקנס שולם. לימים ניתן פסק דין הנותן פירוש חדש להוראת חוק העונשין על פיה הורשע ראובן. על פי הפירוש החדש לא נתקיים יסוד נסיבתי בעבירה שיוחסה לראובן. אילו הועמד עתה לדין היה יוצא זכאי. האם בנסיבות אלה ניתן לקבוע משפט חוזר לראובן - זו השאלה הניצבת לפני.

העובדות וההליכים

1.        למחרת רציחתו של ראש הממשלה י' רבין ז"ל (ביום 5.11.1995) אמר המבקש לכתב רדיו: "כמו שאמר חבר שלו ערפאת, כל כלב ביג'ו יומו, מה אתה רוצה". לשאלת הכתב אם לא הצטער על כך שיהודי נרצח, השיב: "מונח לא נכון. זה לא יהודי נרצח. זה בוגד חוסל... חיסול אוייב זה דבר חיובי". עיקרי הדברים שודרו באמצעי התקשורת. כנגד המבקש הוגש כתב אישום, המייחס לו עבירה על סעיף 4(א) לפקודת מניעת טרור, תש"ח-1948 (להלן - הפקודה). בית משפט השלום זיכה את המבקש. המשיבה ערערה לבית המשפט המחוזי. ערעורה נתקבל. המבקש הורשע. הוטל עליו מאסר על תנאי למשך שלוש שנים וכן קנס בסך 3,000 ש"ח. המבקש הגיש בקשה לרשות ערעור לבית המשפט העליון. בקשתו נדחתה (ביום 14.5.1999). הקנס שולם.

2.        כשנה וחצי לאחר שפסק דינו של המבקש נעשה חלוט, נפסקה (ביום 27.11.2000) פרשת ג'בארין(דנ"פ 8613/96 ג'בארין נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 193). בפרשה זו נדון פירושו של סעיף 4(א) לפקודה - שהוא הסעיף על פיו הורשע גם המבקש. הסעיף קובע:

דעת הרוב קבעה שתחולתו של סעיף 4(א) לפקודה מוגבלת לפרסום דברי שבח ועידוד למעשי אלימות של ארגון טרור. על יסוד פירוש זה התקבלה העתירה על פסק דינו של בית המשפט העליון (ע"פ 4147/95 ג'בארין נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(4) 38). ג'בארין זוכה, שכן בדבריו לא היה דברי שבח ועידוד למעשי אלימות הננקטים על ידי ארגון טרור. בפרשת ג'בארין סטה בית המשפט העליון מדברים שנאמרו בפרשת אלבה (ע"פ 2831/95 אלבה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5) 221).

3.        בעקבות פרשת ג'בארין, התעוררה השאלה מה השפעתה של אותה הלכה על אחריותם של נאשמים אשר הורשעו על פי הפירוש שניתן לסעיף 4(א) לפקודה לפני פרשת ג'בארין, ואשר לאור אותה פרשה, לא היה מקום להרשעתם? עמדת המדינה היתה, כי עד כמה שתיקיהם של אותם נאשמים עדיין תלויים ועומדים, מן הראוי לזכותם. אכן, בארבעה מקרים שהיו תלויים ועומדים בבית המשפט העליון, ואשר בהם הורשעו נאשמים - כמו המבקש שלפנינו - בגין פרסום דברי שבח ועידוד למעשי אלימות, בלא שאלימות זו היתה של ארגון טרור, הודיעה המדינה כי מקובל עליה כי יש לזכות את המערערים או המבקשים (ראו ע"פ 4456/97 דוד בלחסן נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 7215/98 יוסף דיין ואח' נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 3878/99 אריה בר יוסף נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 7128/98 לרנר נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). יש להניח כי בעמדה דומה נקטה המדינה בפני בתי משפט אחרים בהם נדונו מקרים דומים. אך מה דינו של המבקש, שעניינו שלו דומה לארבעת המקרים האחרים שנידונו בפנינו פרט לכך שענינו שלו הסתיים בפסק דין חלוט? התחול פרשת ג'בארין גם בעניינו שלו? המבקש נתן לשאלה זו תשובה חיובית. הוא פנה לנשיא בית המשפט העליון בבקשה לקיים משפט חוזר בעניינו.

4.        הבקשה למשפט חוזר הוגשה ביום 26.6.2001. הבקשה הועברה ליועץ המשפטי לממשלה. בחוות דעתו (מיום 29.10.2001) קבע היועץ המשפטי לממשלה כי לא מצא בטענות המבקש כדי להקים עילה לקיום משפט חוזר. בשולי חוות דעתו ציין היועץ המשפטי לממשלה, כי ככל שהדברים אמורים במחיקת ההרשעה הפלילית, יכול שהעניין ייבחן במסגרת חנינה אשר תוגש לגורמים המוסמכים. בדיון שקיימתי עם הצדדים, העליתי האפשרות כי הפתרון הראוי לבעיה שבפני הוא בבקשת חנינה לנשיא המדינה. בהחלטתי בעניין זה כתבתי:

"קיימתי תזכורת בפני הצדדים. העליתי האפשרות כי הפתרון הראוי לבעיה שבפני הוא בבקשת חנינה לנשיא המדינה. בא כוח המבקש יפנה בבקשת חנינה. במקביל תבדוק באת כוח המשיב את תוצאות החנינה, אם תינתן, על בקשתו של המערער לרשיון לנשק. הצדדים ינסו להסדיר עניין זה ביניהם. תימסר לי הודעה ועל פי תוכנה אחליט על אופן המשך הטיפול בערעור. הודעתי לצדדים, כי גם אם הנשיא יחון את המבקש, לא יהא בכך כדי למנוע ממנו בעתיד מלפנות אלי בעניין משפטו החוזר, וזאת לעניין אותם מצבים - אם ישנם כאלה - שבהם מצבו בעקבות החנינה לא יהא זהה למצבו בעקבות זיכוי. הוספתי, כי אם יתקיים דיון עתידי במשפט החוזר, לא תפגענה טענותיו של המבקש בפני אך בשל הפניה לקבלת חנינה או מתן חנינה".

המבקש אכן פנה (ביום 6.8.2003) לנשיא המדינה בבקשת חנינה. הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה תמכו בבקשה. בעוד הבקשה תלויה ועומדת, נתקבלה (ביום 30.12.2004) במשרד המשפטים הודעה מטעם הגורם המוסמך במשטרת ישראל, לפיה בקשות שיועברו על ידי המבקש למשטרה בנוגע למתן רשיון נשק או הרשאה לנשיאת נשק, יישקלו בלא להביא בחשבון את הרשעתו. נשיא המדינה החליט (ביום 18.1.2005) לדחות את בקשת החנינה. הודעה על כך נמסרה לי מטעם המשיבה. המבקש מצידו ביקש (ביום 15.12.2004) לחדש את הדיון בבקשתו למשפט חוזר.

5.        המבקש טוען ששינוי ההלכה בפרשת ג'אברין משליך באופן ישיר על עניינו. לטענתו, לו היתה הפרשנות לסעיף 4(א) האמור משתנה בטרם הפך עניינו חלוט, היה הדבר מוביל לזיכויו. לפיכך, שינוי הפרשנות מהווה עובדה חדשה המצדיקה קיום משפט חוזר לפי סעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן - חוק בתי המשפט). לחילופין, טוען הוא לעיוות דין חמור כתוצאה מההרשעה על סמך הפרשנות שהשתנתה.

6.        לטענת המשיבה, שינוי הלכה אינו מהווה "עובדה חדשה" כמובנה בסעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט. כמו כן, אין בהרשעה על פי הדין אשר שרר ביום ביצוע העבירה, ואשר שונה בפרשה שיפוטית, משום עיוות דין המאפשר משפט חוזר. לדעת המשיבה, יש הבדל מהותי, לעניין שינוי הלכה, בין הליכים משפטיים תלויים עומדים ובין הליכים משפטיים חלוטים. הבדל זה מצדיק את השוני בתוצאה בשני המקרים. בנוסף גורסת המשיבה שקבלת טענת המבקש תפגע בעיקרון סופיות ההליך המשפטי ותוביל לניהול מחדש של תיקים רבים בהם השתנתה הלכה. לדעת המשיבה, הוראות סעיפים 4 ו-5 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן - חוק העונשין), קובעות הסדר ממצה לתוצאותיו של שינוי נורמטיבי מאוחר. הסדר זה חל רק על שינוי שמקורו בחיקוק ולא על שינוי שמקורו בפסיקה. בנוסף, לא מתקיים בענייננו עיוות דין. זאת כיוון שהמבקש הורשע על סמך המצב המשפטי בזמן נתון.

המסגרת הנורמטיבית

7.        עם מי הדין? את התשובה לשאלה זו יש למצוא בהוראת סעיף 31 לחוק בתי המשפט, הקובעת: